אנחנו תרבות אינסטנט. אנחנו דור כזה שנלחם כנגד הכל ובעיקר בעצמנו. לפעמים נדמה שאנחנו שרועים במן מאבק סיזיפי ובלתי פוסק של קבלת תשומת לב ולעיתים, אנו חווים משברים ודווקא מתוכם אנחנו צומחים ומטפסים למעלה.

המופע נפתח עם שני רקדנים על הבמה. האחד רץ ללא הפסקה בקצב קבוע בצד שמאל של הבמה. השני חוצה את הבמה בצעדים קטנים, כשהוא כפוף ואינו מנסה להתרומם. זה באחר זה עולים רקדנים אחרים בריקודי סולו שונים ומגוונים: חלקם נראים רגישים ורכים, חלקם רוקדים ב'אמוק' ומשלבים תנועות חדות ופרועות. כל אחד בפני עצמו, מכונס ומרוכז בעצמו.
חברי הלהקה זזים ורוקדים בתנועות שמותירות את הצופים מרותקים, אולי חלקם כמוני- לא ידעו שגוף האדם מסוגל בכלל לעשות חלק מהתנועות בריקודים. הלהקה כולה מופיעה בריקוד קבוצתי ומשלימים זה את זה ומנגד לכל אחד  יש את הקטע שלו.

הם עפים לשמיים מתרסקים לרצפה. לרגע נדמה שהם בובות תלויות על החוט החזק בעולם- ותוך שליטה מושלמת בגוף הם נראים כמו צמיחה, גסיסה ונבילה. וחוזר חלילה...

המוזיקה דרמטית. הבחור בצד שמאל ממשיך לרוץ.

לפתע הם נעמדים עם הגב לקהל ומחליפים בגדים בשניות ובמהירות שליידי גאגא ומדונה רק מסוגלות לה. הנשים בלבנים לבנים, נראים כמו תחבושות כרוכות סביב גופן, הגברים בגאלביות שחורות. אור צהוב וחם עוטף את הבמה ונראה כאילו מדובר בשעת דמדומים. כך גם חברי להקת בת שבע, נאבקים על הבמה בזוגות, כקבוצה וביחידים.
במהלך המופע אני עושה השוואה של רקדני להקת בת שבע לחיות האדם שאנחנו, מדמה ומסבירה לעצמי שאלו הם משחקי הכוח של הטבע, אמנות החיזור, אהבה עוצמתית ומגוננת, מלחמת אין סוף, פתיינות, עירום והסתרה. ושיעור אחד מאוד ארוך בהתמדה או אולי בחוסר התקדמות על אף מאמץ גדול ומונוטוני(האדם שרץ באותו הקצב במשך כל המופע).

עבודה אחרונה הוא מופע הסתתרות וחשיפה, השתוקקות וכמיהה, מאמץ וריפיון של החברה האנושית וקיומה עלי אדמות, או על הבמה. לקראת סוף המופע הקצב עולה. לרגע הבמה נראית כמו המסיבות האלה, שאנשים רוקדים בצורה כלשהי, כל אחד בשלו וכל כמה זמן מישהו יוצא החוצה כדי לנסות טיפה להתבלט ואז כולם רוקדים שוב לידו- מדמה בדיוק כמה שאנחנו רוצים תשומת לב ולהרגיש מיוחדים דרך מאבק אינסופי לתשומת לב תנועתית.

המופע מסתיים בהרמטיות על ידי רקדן אחד שעוטף את חברי להקת בת שבע במסקיינטייפ על הבמה ויחד איתם קושר את הבחור שרץ. נותן לו לרוץ עם דגל לבן בידיים. אולי כאמירה שכולה כניעה לאחר המאבק העוצמתי הזה.