כתבה: צילה מיכאלי

לערב יהדות הודו הגעתי כמובן באיחור. חמש דקות לפני תחילת המופע צלצלתי לאחת המארגנות ושאלתי אותה אם עוד רלוונטי להגיע. היא ביקשה ממני להגיע בהקדם בכדי שזה לא יפגע לה בצפייה, בנוסף, היה לה חשוב מאוד לציין כי יש כרטיס של 100 ₪ בחלק העליון של האולם, אמרתי לה שממש לא אכפת לי כי אני חייבת להיות שם.  הגעתי באיחור של 10 דק' סה"כ, לא רציני... כשהגעתי לכניסה ואמרתי לה שאני הבחורה שדיברה אתה בטלפון היא מיד אמרה לי: "היי, את לא הודית". אז אמרתי לה: "אז מה? אבל אני מתה על מוזיקה הודית ועל הודו בכלל, אז באתי".  ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה כרטיס של 120 ₪ בחלק התחתון של האולם. כמובן שרציתי ואז הובילו אותי לשורה 5!!!! גורל, אין דרך אחרת להסביר את זה.

 הכי קרוב אליך... הודו.

התיישבתי ליד גבר שהשאלה הראשונה שהוא שאל אותי כמובן היא: "את הודית???" עניתי שלא ומיד הוא שאל: "אז מה את עושה כאן?" ושוב, אותו ההסבר: "אני אוהבת מוזיקה הודית ואת הודו בכלל, אז באתי". היה לו חשוב להסביר לי שכל הערב הולך להתנהל בשפה ההינדית ושאני לא אבין כלום. אמרתי לו שבשביל זה הושיבו אותי לידו, שהוא יתרגם לי. הוא היה משועשע עד מאוד וחשב שאני מסתלבטת עליו בעניין האהבה שלי למוזיקה, הוא לא הבין כמה שאני רצינית... אחלה פרטנר למופע היה לי. הוא היה מאוד נחמד, צחקנו כל המופע, הוא הסביר לי על התרבות, תרגם לי מילים שביקשתי שיתרגם, אפילו את הבדיחות של אחד הזמרים הוא תרגם לי.

אז מה בעצם היה בערב? מוזיקה. מוזיקה טהורה לנשמה. מוזיקה שברובה לקוחה מסרטי בוליווד ישנים משנות ה-60/70/80/90. חלק מהשירים היו שירי קוואלי (שירי אהבה לאל, שירים מלאי אמונה(. ערב שכל כולו היה מוקדש לקהילה ההודית שחיה בישראל כבר שנים רבות, קהילה שמשמרת את התרבות שלה. אני אישית הרגשתי שהטיסו אותי להודו לארבע וחצי שעות, תחושה שמילאה אותי באושר.

על הבמה ניגנה להקה שמורכבת מחמישה נגנים. האחד מנגן על חליל צד, השני מנגן על קלידים שלפרקים החליף את ההרמוניות בשירת הקוואלי, השלישי מנגן על טבלה ועוד שניים נוספים על פרקשן (כלי הקשה). שלושה זמרים, זמרת יפיפייה בצורה בלתי רגילה, לא הפסיקה לחייך לרגע אחד ועשתה הרבה מאוד שמח. היא החליפה שתי תלבושות (טוב, בתור מעצבת אופנה זה משהו שאני לא יכולה להתעלם ממנו) האחת בצבע ורוד בייבי והשנייה בצבע ירוק מנטה. היא נראתה כמו מלאכית והייתה קלאסית. הגברים היום מאוד מוקפדים בחליפות מחויטות בסט הראשון ובסט השני הם לבשו חלק עליון מסורתי. אחד מהזמרים מסתבר פליט של אינדיאן איידול (כוכב נולד בהודו) שהגיע לגמר וזכה במקום השלישי. הוא היה פשוט קסם, שר מהלב, ירד מהבמה, שר והרקיד את הקהל באופן אישי. הזמר השלישי שר את השירים היותר מלודיים, רומנטיים ואפילו עצובים וכשהוא לא שר הוא לא הפסיק לדבר ולספר בדיחות שגרמו לקהל להתגלגל מצחוק ואני? נהניתי מכל המופע שלא הבנתי אפילו מלה. ואם לומר את האמת? זה לא עניין אותי, אני מבחינתי בהודו.

בשעה 22:30 הייתה הפסקה של 20 דקות. לא הבנתי למה צריך הפסקה. אז שכני לכיסא הסביר לי שזה חלק מהערב. אני רק ייחלתי שסוף סוף יהיה איזשהו שיר שאני מכירה, רציתי להתגאות בידע ובכישורי השירה שלי, שלא יחשוב שסתם הגעתי... קיוויתי שאחרי ההפסקה יהיה שיר מוכר. מפה לשם, מסתבר שהגישו חטיפים הודים בקפיטריה. מסעדת "נמסטה" ההודית שממוקמת בבניין "לה ממוניה" הייתה אחראית על האוכל המהמם. יום לפני אכלתי שם ארוחת ערב עם חברה טובה ובעל המסעדה ראה אותי בהפסקה. מיד הוא שאל אותי: "את הודית"??? ברור שלא- צחקקתי והוא לא הבין מה אני עושה שם. קניתי סמוסה ועוד איזשהו תבשיל חומוס שהיה דלישסססס. איך ששמתי צ'טני בצלחת (רוטב שאוכלים אתו את החטיפים שמורכב בעיקר מירק ופלפל) בערך כולם הזהירו אותי שזה חריף (חמודים, הם לא יודעים שהשצ'מדי הגרוזיני שסבתא שלי מכינה פי אלף יותר חריף מזה) כי אני הרי "גורי" (לבנה, זרה בשפה ההינדית) הם בסך הכל דואגים שלא יהיה לי חריף.

 לא, היא לא הודית. דווקא גיאורגית

עוד לפני תום ההפסקה חזרתי לאולם והשכן שלי כבר ישב על כסאו. בזמן ההפסקה הנגנים המשיכו לנגן. פתאום הבחנתי בלחן שהם ניגנו, לחן שלקוח משיר מאחד הסרטים שצפיתי בהם, כל כך התלהבתי שרצתי לשכן שלי להשוויץ בידע והוא כמובן היה בשוק. התחלנו לשיר יחד. כמה שמוזיקה מחברת, זה לא ייאמן. הוא התלהב ואמר לחברים שלו: "תראו תראו, היא ממש יודעת את השיר". הזמרים חזרו לבמה וקיבלו אותם במחיאות כפיים, הזמרת המדהימה קשקשה משהו בלה בלה בלה (לא הבנתי מילה) ואז היא אמרה משהו קוואלי. מיד השכן שלי אמר לי שהיא הולכת לשיר שיר קוואלי. כמובן שהתלהבתי ואמרתי לו שהייתי מתה שהיא תשיר את השיר: dama dam mast kalandar. שיר ששרה אותו מלכת הקוואלי אבידה פראבין. מאיפה אני יודעת? אל תשאלו. ההוא היה בשוק שאני מכירה את השיר והתלהב מהידע. עשר דקות לאחר מכן הזמרת היפה עלתה שוב לשיר, מיד כשהיא התחילה את המאוול הבנתי שזה השיר האהוב עליי ואמרתי לו. הוא אמר שאני טועה ואז היא התחילה עם המלים: oh lal meri pati ואני שרתי אתה. הוא וחבריו היו בשוק טוטאלי ואני הייתי על גג העולם. קמתי והתחלתי לרקוד עם הנשים שרקדו בצדי האולם. מאותו הרגע היו רצף שירים קצביים. הקהל קם על רגליו והחל למחוא כפיים ולרקוד. הייתה שמחה גדולה מאוד באוויר. אני הייתי בהודו!!!!

בסוף המופע הודיעו לכולם על ה"הודיאדה" שתתקיים באילת בחודש דצמבר. אולי גם אני אלך... כמו כן, הודיעו על מופעים שיגיעו בקרוב ארצה וביקשו מהקהל להגיע. חשוב מאוד להפיץ את הבשורה בכדי לשמר את התרבות.

אז מה אם אני גיאורגית? אני שמחה שיש לי משהו שעושה לי טוב. פיסת האושר הקטנה שלי שמעיפה אותי.

כדאי לכם גם.