עמית מור אלמנתו של איתי מור ואחותה עינת על רקע תמונתו | צילום: שמואל סרדינס

שמחה מהולה בגעגוע עמוק, אך בעיקר אהבה ואחווה, שררו אתמול (שישי) בצהריים בחוף הים הסמוך לשפך נחל לכיש, באירוע לזכרו של איתי מור (ז"ל) שבשבוע שעבר מלאה שנה להירצחו.

תחת השמש, לצלילי מוזיקת הרגאיי, כשהבירות הקרות מוגשות וסיר הקוסקוס פתוח לכולם, נפגשו המשפחה, החברים והמכרים, ביניהם גם כאלו שכלל לא הכירו את איתי, להפגין רגע של הוקרה וכבוד, לזכור ולהנכיח את דרכו הייחודית שהשפיעה על אנשים כה רבים בעיר אשדוד - דרכו של סבביתה.

איתי היה מנופאי בנמל וגולש גלים מוכר באשדוד, רבים ממכריו מעידים כי בדרכו הצנועה הטיב איתי עם כל אדם הנקרה בדרכו, עם אופטימיות וחיוך, כזה שנותן תקווה, שמחה ואהבה עצומה, ועל כן כונה בפי מכריו - סבביתה.

האירוע המרגש והצבעוני התקיים בעיקר במטרה להנחיל וליצור את מסורת "סבביתה" - מסורת של כיף, מסורת של ים, שמחה ואהבה, כמו שאפיינו את איתי.

עינת, אחותה של עמית אלמנתו של איתי, שלקחה חלק משמעותי בניהול והוצאת האירוע לפועל, אמרה בפני המשתתפים: "זה כבר שנה בלי איתי שלנו. החלטנו להיפגש פה כולם ולחגוג עם הדברים שהוא הכי אהב: הבירות, הקוסקוס, הגלים, המוזיקה ואתם - החברים, המשפחה והילדים. תודה לכולכם, חשוב לנו שתמשיכו להפיץ את האהבה, את החיוכים ואת כל הדברים הטובים שאיתי האמין בהם וגם אנחנו מאמינים בעקבותיו."

בקצה שורת השולחנות שהועמדו ברחבה והציעו כל טוב לבאים, עמד שולחן מיוחד, עליו הוצג ספר שערכו המשפחה והחברים לזכרו - מכתבים ותמונות נאספו מכל מי שרק הכיר את איתי ולוכדו לספר אחד מרגש ועצמתי.

"אבא יקר" כתבה בספר ביתו הבכורה זוהר, "עברנו שנה, שנה לא פשוטה ולא קלה. אבל עברנו שנה. שנה זו הייתה מלאת חוויות, רגשות, עצב, כעס, געגועים...המון חוויות שפשוט רצינו שתהיה שם. אני מתגעגעת אליך וחושבת עליך כל יום מחדש. על כל הדברים שהשארת לנו, כל מה שלימדת אותי...אתה כל כך חסר לי! בכל יום אני רוצה להגיד לך תודה על כל מה שעשית בשבילנו ולמעננו.
אוהב ומתגעגעת, זוהר."

את הספר פותח מכתבה המרגש של עמית, אלמנתו של איתי - אנו מביאים לכם כאן את המכתב המלא:
"תאי תאי,
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי לבד, יום חופש שלי מהעבודה, הילדים בגן, בביה"ס...יושבת לי מל החלון שמשקיף לים, גלי ענק, גולשים בים, כוס קפה ביד ודמעה אחר דמעה נושרות להן. וכבר התרגלתי אליהן, לדמעות האלו, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי.

מסתכלת על הטלפון. תאי תאי, חושבת לעצמי, נו...שלח איזו הודעה – "סיימתי לעבוד", "בדרך הביתה", "תעשי קפה", משהו, זרוק מילה. מקשיבה לקולות סביבי אולי אשמע את הטוסטוס שלך עובר...?! עוצר מתחת לחלון. אבל השקט ממשיך והגעגוע רק גדל וגדל והוא כבר כואב, ואני מרגישה אותו בכל חלק מגופי ונפשי.

אזרתי אומץ ופתחתי את חבילת המכתבים שלנו...ולמולי מונחת לה ערימה ענקית של מכתבים. מכתבים שמכילים בתוכם כמעט 20 שנות זוגיות ואהבה...מפתקים קטנים כמו: "תיתינה שלי הלכתי לגלוש בקשתות מחכה לך שם. אולי תבואי? ואם לא תגיעי, אז כשאחזור אביא איתי קצת צבעים של שקיעה וביחד נצבע את הבית בצבעים של אהבה!" כי כזה היית תאי תאי אהוב שלי. לאן שהלכת, בדרכך המיוחדת במינה הצלחת לצבוע הכל בצבעים של אהבה!

איתי, עמית והילדים "רק האהבה תנצח"

המשכתי ופתחתי מכתב אחר, קראת לו "באתי בעקבות האהבה". "מי אני?", כתבת שם, "אדם פשוט שאוהב לגלוש על החיים וכמו הים מחפש אני חוף מבטחים. כי בחיים לפעמים אנחנו שקטים, יפים ושלווים ולפעמים גולשים ורועשים. אהבה ענקית ועצומה קיימת בינינו, וכמו הבורות בים, הזרם נע במעגלים, ואם לא יודעים אז מפחדים, בולעים מים, מתעייפים וטובעים.

אך ברגע שמבינים את הזרם וישנה אפילו אפשרות להיעזר באיזה חבר, נותנים לאותו זרם מפחיד לסחוף אותנו לחוף מבטחים ולהגיע למקום שאפשר לעזור ולנוח בו. את אותו מקום בדיוק אני מציע לך. אז קחי אוויר אהובתי, החזיקי חזק ותני לי לקחת אותך אל מקום בטוח ויפה. באתי בעקבות האהבה", כך סיימת את המכתב.

אז הצלחת תאי תאי, הצלחת אתה, והצלחתי אני, ובעיקר הצלחנו יחד. גברנו על לא מעט מכשולים והגענו לחוף מבטחים, ושם, באותו החוף, הקמנו לנו בית מקסים. בית שהיה בו הרבה כבוד, אמון, ערכים ובעיקר המון המון אהבה. ואז הצטרפו להם אחד אחרי השני ארבעה ילדים מקסימים, שכל אחד מהם הכניס לחיינו כל כך הרבה אור. כל כך שמחנו על מה שיש לנו, וידענו שיש לנו הכל ולא רצינו שום דבר נוסף, רק להיות יחד לעד.

עמית מור וביתה הקטנה באירוע לזכרו של איתי | צילום: שמואל סרדינס

ואז מצאתי עוד מכתב, הפעם אני כותבת לך...זוהר בת שנתיים, אתה תכננת לנו ערב רומנטי, פיזרת נרות בכל הבית, הכנת לנו אוכל טעים, כמו שרק אתה יודע להכין, ובקבוק יין עומד פתוח על השולחן. רק שזוהר כנראה תכננה לנו משהו אחר, ודווקא באותו הערב לא התחשק לה בכלל, אבל בכלל, לישון! והערב הרומנטי שלנו התגלגל לו לכיוון אחר והעברנו אותו כשילדה מתוקה מסתובבת סביבנו. תמיד הייתה עקשנית זוהר!

וכבר בבוקר למחרת כתבתי לך: "לא יכולתי לעבור ערב מדהים מזה, שונה מזה שתכננו, ובכל זאת...כיף להיות משפחה, ואני מרגישה איך התגשם לנו החלום...לא בית על הים, לא סטודיו לקרמיקה, לא מאזדה 3, ולא לזכות בלוטו, אלא משפחה. משפחה גדולה, אוהבת ומחבקת. משפחה מלוכדת, מחוברת ודואגת, משפחה מלאת חיים ורגישות. משפחה שתהיה חזקה ואיתנה בימים קשים", כאילו ידעתי לחזות את העתיד לבוא.

ופתאום אני מוצאת את עצמי באמצע החיים כותבת לך מכתב שלעולם לא תקרא. ואני שואלת את עצמי, וגם אותך, מה לעזאזל קרה פה??? וכבר הבנתי שיש עוד כל כך הרבה שאלות שלא אמצא עליהן תשובות.

במכתב אחר כתבת: "בלעדי האהבה כל הדברים היפים הסובבים אותנו הופכים לאפורים וקרים, ואנחנו" כך כתבת, "אנחנו כבר הוכחנו שאהבתנו נולדה בים ולנצח תישאר".

ובאמת הבטחנו, ובאמת הוכחנו, ובאמת שפה אני מבטיחה הבטחה נוספת: שהאהבה הזו שלך...שלי...שלנו...של זוהר...של דביר...של רביד...ושל נועם...של כל המשפחה הקטנה שהקמנו, וזרענו, והשקינו, והשקענו, וטיפחנו, לנצח תישאר, והיא תגדל ותתעצם.

הבנתי שאת איתי לא באמת ניתן להפריד מחיינו. הבנתי שאני ואיתי זה אחד לעולמי עולמים, ובכל העולמות באשר הם, הבנתי שנפשותינו יהיו מחוברות לעד. לאיתי היתה דרך מיוחדת לחיות את החיים. והחיים לצדו הרגישו כמו הרפתקה נפלאה, טיול אחד מקסים וארוך. וסבבה, ואת סבביתה טרדישן, נמשיך להפיץ ולכל עבר לפזר!"

לעדכונים אחר פעילויות ואירועים נוספים לזכרו של איתי לחצו כאן.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]