השבוע הגעתי למשרד וכהרגלי פתחתי את אתר החדשות של אשדוד -"אשדוד נט" . לפתע צדה את עיני ידיעה על אישה ו3 בנותיה המתגוררות כבר 4 חודשים באוהל על חוף ימה של אשדוד.
הבטתי מבעד החלון, הגשם שטף את האדמה, הרוחות הכניעו את העצים. אייך יתכן שאם ושלושת בנותיה, גרים כבר ארבעה חודשים באוהל והעולם שותק??? הכעס הציף אותי ומיד "טסתי" למקום האוהל. מתוכו הציצה אלי אישה לבושה בלויים, מחבקת בזרועותיה ילדה קטנה שרק טיטול וטריקו/סחבה עוטפים את גופה.
עיניה הגדולות של הילדה הביטו בי בסקרנות, אך עיניי האישה הביטו בי בחשדנות רבה. הבטתי בילדה הקטנה אשר קפאה מקור ונצמדה בחוזקה אל לאימא ובלי לחשוב הרבה מיד פלטתי:" נעים מאוד, שמי אייל בן שמחון ואני עומד לפתור את כל הבעיות שלך!".
"היכן שתי הבנות הנוספות?" שאלתי את האם הצעירה שנראתה כבת 30. והיא ענתה שבערב הגיעה מונית מטעם הרווחה ולקחה אותן למעון באשקלון.
לא יכולתי לעמוד עוד דקה בקור העז שבחוף הים ובטח לא בפני הסיטואציה שנגלתה לעיני. "כנסו איתי לרכב, ניסע למשרדי והכול יהיה בסדר".
אל האם נגלתי לאחר שכל הדמעות יבשו, לאחר טראומת לקיחת הילדים ולאחר ארבעה חודשים של חיים בתנאים לא סבירים.
היא סיפרה לי שבערב היא ראתה בחוף איש עם זקן לבן וצחור ופנים חלקות להדהים והציעה לו לחלוק עימם את האוכל שאנשים טובים הביאו לה לאוהל. השקם בבוקר היא עמדה ליד השובר גלים וראתה את הגלים מתנפצים ומתחברים לנחל לכיש. מראה זה נתן לה את ההרגשה שהיא מחוברת ברגע זה לאלוהים: " אלוהים, אולי בזכות המעשה הטוב שעשיתי אתמול, תשלח לי מישהו שיציל אותי מהמצב אליו נקלעתי..." היא זעקה בדמעות.
מהבוקר שפגשתי אותה ועד הערב, האישה והילדה כבר ישנו, לראשונה מזה מספר חודשים, בבית משלהם, לאחר מקלחת וארוחה חמה. בארון כבר היו בגדים חדשים של מיטב היצרנים לאישה ולילדים והמקרר והמטבח כבר היו עמוסים בכל טוב.
את הילדה הקטנה, בת ה3.5 (שבהמשך הסתבר לי שהיא עברה אבחון והתגלתה כילדה מחוננת ברמה מאוד גבוהה) דאגתי להחזיר למסגרת חינוכית מסודרת ממנה נעדרה מתחילת שנת הלימודים בגלל חוב של האם. מנהלת מעון ויצו אמרה לי בביטחון:"אם הילדה הזאת הייתה גודלת בבית נורמאלי, היינו זוכים לאיינשטיין הבא!".
האם הסיפור של האישה ובנותיה נגמר? לא הוא רק התחיל! כל מה שעשיתי הוא לתת דחיפה והזדמנות לאישה, אם חד הורית שעברה התעללות ומסכת של מכות מבעלה לשעבר. אישה שגדלה מתוך מצוקה קשה והקימה משפחת מצוקה משל עצמה, תוך שהיא גוררת את ילדיה אל החיים היחידים שהיא מכירה.
קשה לשפוט אותה שהגיעה למצב זה. במהלך חייה היא נרמסה לחלוטין, היא גדלה בחסך, האבא שלה הכה, בגיל 15 היא ילדה את בנה הבכור (שבהמשך נטש את הבית) כאישה היא שהתה במעון לנשים מוכות, ילדיה נלקחו ממנה. מה עוד היא צריכה כדי להשתכנע שהיא אדם לא ראוי?
לאחר שחובותיה יסולקו, לאחר שנדאג לה למקום עבודה מסודר, לאחר שתקבל חיזוקים, יחס אנושי, גילוי של אכפתיות וחיבה מזרים, לאחר שהיא תראה חיוך על שפתיי בנותיה, לאחר שדלתות ייפתחו בפניה, לאחר שתזכה מאיתנו לביטחון תזונתי ולקורת גג קבועה... רק אז היא תהפוך מבחינתי לשפיטה.
אז אוכל לדרוש ממנה להילחם ולא להישען, להתנהג כלביאה הנלחמת על גוריה (לקחתי את האם לבקר את הבנות שנלקחו ממנה למעון והמראה היה לא קל), נחייב אותה להילחם כי כולנו באשר אנו , חייבים להלחם.
אלוהים פעם , מקסימום פעמיים מושיט את ידו אלנו לעזרה ואנחנו חייבים ללחוץ אותה בחוזקה ולהפכה למנוף.
אלוהים גם מפעם לפעם בוחר בנו כשליחי מצווה. אם נעננו לאתגר...הרווחנו סיפוק אדיר. אם לא..נלקחת מאיתנו הזכות והיכולת להעניק.
גם אני ,כמוך הקורא , לעיתים מנתק את הטלפון לדורשי תרומות, כמוך אני לעיתים מתעלם מפושטי יד על גווניהם שבאים למשרד, שמציקים בבתי קפה, שעומדים בצמתים סואנים, שדופקים על הדלת ושואלים - אם ההורים בבית ועוד.
אבל יש רגעים שאתה יודע שאתה הוא זה שצריך וחייב להניע את הגלגלים, יש רגעים שהקול קורא לך מבפנים: " אל תפנה פניך ממני"
יש רגעים שהם הרגעים הגדולים שלך. יש רגעים שמותר לך להגיד לא ויש רגעים שאתה פשוט חייב להגיד כן.

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]