שני שלפמן

אלימות הינה תגובה של פחד, מגננה, חוסר ביטחון הן פיסי והן אישי ולבסוף חלק מביסוס המעמד החברתי.

תקופת ההתבגרות זו תקופה של חיפוש עצמי של זהות ושייכות, מי אני בעיני עצמי ומי אני בעיני החברה (במיוחד בעיני החברה).

תהליך ההתבוננות פנימה והניסיון להיות עצמי אבל כזה שיראה "נורמאלי" בחברה זה תהליך מתיש ומלווה בתחושות של תסכול, פחד ובדידות, בתוך הסערה הרגשית בני הנוער יוצאים מנקודת הנחה כי זו תחושה ייחודית ו "אף אחד לא מבין אותי" מכאן כמגננה ראשונית חלק מבני הנוער מסתגרים בחדר כי זה המקום הבטוח שלהם או לחלופין מחפשים אחר קבוצת השווים בה ירגישו שייכים.

מה עובר עליי?

בני הנוער נתונים ללחצים חברתיים מצד המבוגרים המאמינים כי ההישגיות ומצוינות הם נושאים הכי חשובים ולכן גם הדרישות גבוהות עד מאוד, מצד שני הם נתונים ללחצים חברתיים מצד חבריהם המגדיר את הסטטוס ומחזק או לחלופין מחליש את הביטחון העצמי. מכאן יש כמה אופציות- ישנם בני נוער הבוחרים ל"הסתגר" בבית להתמקצע במשהו שהם אוהבים (משחקי מחשב, נגינה על כלי או כל דבר שהם טובים בו ומעלה את הביטחון האישי שלהם), האופציה השנייה זה חיבור לקבוצת השווים שבדרך כלל ממקמת את מעמדה בעזרת בריונות וכוח פיזי בכדי שאף אחד לא יתעסק איתם, ואם אתה מספיק חזק אז תמוקם גבוהה בחברה. האופציה השלישית, הנער/ה פוגש מבוגר משמעותי (לא בהכרח ההורים) שמכוון אותם ומסייע להם כגשר על פני מים סוערים לעבור את התקופה המבלבלת הזו.

חלק מבני הנוער מתחברים לחבורה במתנ"ס, חוג, נבחרת ספורט, תנועת נוער ואירגוני נוער.

חלק משלבים בין דרכי ההתמודדות השונות.

גם אני הייתי נערה בסיכוי

גדלתי ברובע ב' בעיר, בת בכורה לעולים מברית המועצות. לאורך הדרך המשפחה שלי תמיד דרבנה אותי למצוינות והישגיות, וניסו לתת לי את כל הכלים שהיו להם לטובת ההצלחה שלי. במקביל כמו בכל סביבה טבעית היו כל מיני קבוצות אבל הכי "קורצת" זו הקבוצה של החברים ה"מרדנים" שעושים הפוך ממה שמצופה מהם. כילדה ונערה תמיד הרגשתי שאני לא טובה מספיק בבית הספר כי לא היו לי ציונים גבוהים, ככה שמצאתי את עצמי מתחברת לאותם חבורת ה"מרדנים" כי שם לא ציפו ממני להצליח במבחנים אלא פשוט להיות. להצליח לדבר נכון, להתלבש נכון ולהיות חזקה פיסית מספיק כדי לשרוד, הסתובבתי מלאת כעס בין שני העולמות ובכל פעם ניסיתי לרצות את המשפחה כשלא הצלחתי ברחתי לאותם החברים שמרגישים כמוני. השינוי קרה אצלי בכיתה ט', כשרכז הנוער מהמתנ"ס, הגיע לגייס לפרויקט "מחוייבות אישית" פגשתי במבוגר הראשון שלא ביקר או שפט אותי, שראה אותי ואת היכולות שלי. לא אשכח את אחד המשפטים שאמר לי - "את מנהיגה, את יכולה להוביל אחרים לעשות טוב או רע מה תבחרי?"  המשפט הזה שלו מלווה אותי עד היום, בדיעבד אני יודעת שיכולתי לבחור אחרת אם לא היה שם את אותו רכז הנוער לא היה נותן לי את הכלים להתמודדות עם התחושות והרגשות שלי.

כולם בסיכון

אחרי שנים כמדריכת בני נוער באשדוד והסביבה, אחרי שנים של מפגשים עם נוער שבחר להתמודד בכל הדרכים שפרטתי כאן, אני יכולה להגיד בפה מלא כי אין כזה דבר נוער שאיננו נוער בסיכון וזו  תקופה בה התנהגות אגרסיבית כלפי עצמך, או כלפי הסביבה נראית לעיתים כמו המפלט האחרון. כשאתה מרגיש אבוד, לא מספיק טוב, לא עומד בציפיות שדורש ממך עולם המבוגרים או אתה עצמך.

ושלא תבינו אותי לא נכון, בשטח, בשכונות, יש אנשי מקצוע מעולים, מלאי מוטיבציה ומחוברים לנוער אבל הם מעטים מידי והכלים שהמדיניות הנוכחית נותנת בידיהם פשוט לא מספיקים. אין מספיק מדריכי רחוב, אין מספיק תקציבים לתנועות הנוער, אין מספיק אופציות ועושר בחוגים ובנבחרות הספורט, אין מספיק מדריכי נוער במתנ"סים, אין מועדון בילוי ופנאי לנוער, אין במה לנוער להביע את עצמו בכל התחומים. יש הרבה עבודה ויש לנו תכנית סדורה איך לבצע אותה. בבחירות הקרובות, לוקחים אחריות עם ולמען הנוער שלנו.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]